מנחם בגין
במאה שראתה את המצאת שטיפת המוחות הממלכתית ושיכלולה לכדי אומנות ומדע, במאה שידעה את היטלר ואת גבלס ואת סטאלין בין השאר, דוגמאות לשקרים גדולים אינן בחסר. אף-על-פי-כן הצליחה להתבלט בתחום זה התעמולה האנטי-ישראלית – הערבית, הסובייטית ולבסוף השמאלנית-אירופאית – ולהגיע לדרגה של עזות מצח וזלזול מוחלט באמת ובזכות האדם לה, שהיו מסעירות את אורוול בעצמו. ומעטות התימות האנטי-ישראליות המשתוות בשפלותן להכחשת הקשר בין העם היהודי למולדתו ההיסטורית.
מה לא נאמר כדי לשלול את זכותנו הלאומית על ארץ זו? המציאו שקיים לאום ארץ-ישראלי שתביעתו על הארץ עולה על – ומבטלת את – זו שלנו, אף העניקו לו השם "פלשתינאי" כאילו לומר: זו ארצו. אחר הוסיפו וטענו שמדובר בצאצאי הכנענים הקדמונים, לא פחות. שלמה זנד הרחיק לכת במחוזות הדמיון והאגדה כדי להציע שהם צאצאי היהודיים המקוריים, בעוד שאלה המכונים כיום יהודים מקורם בקבוצות שונות שהתגיירו יחסית לאחרונה ומעולם לא הניחו כף רגל בארץ הקודש... אך ייתכן שיותר מהשקר הבוטה, מסוכן לאמת השקר המעודן, המתקבל יותר על הדעת.
שקר כזה הוא הנראטיב הזוכה לחיזוק והפצה באמצעי התקשורת כמו גם בבתי הספר, על פיו ישראל נותרה ריקה מיהודים מאז שאלה גורשו ממנה על ידי הרומאים לפני כאלפיים שנה, עד שצאצאיהם שבו אליה כאילו לאחר שהושפעו מרעיון הלאומיות שרווח באירופה באותה התקופה, וכתוצאה מהתגברות האנטישמיות. צדק שמואל כץ כשזיהה מיתוס זה כראוי להתייחסותו לצד שקרים אנטי-ישראלים אחרים, בספרו המהולל "אדמת מריבה – מציאות ודמיון בארץ ישראל" [1]. שכן על פיו הקשר האחרון בין העם היהודי וארץ ישראל היה לפני אלפיים שנה, משך זמן בו לא רק המזרח התיכון אלא הגלובוס כולו השתנה מדינית עד ללא הכר. במציאות זו טענה בדבר הצורך בהחלת חוק התיישנות על תביעות לאומיות שנזנחו מעשית, אינה בלתי סבירה. וכך ההצדקה היחידה שנותרה לקיומה של מדינה יהודית הוא הצורך המוכח במקלט ליהודים. מכאן שגבולותיה ואף מיקומה של מדינה זו אינם רלבנטים ובלבד שיאפשרו את ייעודה כאי מבטחים לעם ישראל.
אם מניחים את הנ"ל, טענת ה"פלשתינים" ותומכיהם שנכפה עליהם פתרון לבעיה אירופאית ושבגזילת "ארצם" לטובת היהודים הם נענשים על פשעים שלא הם ביצעו, מקבלת משנה תוקף. לצורך התקפה מוצלחת זאת של הזרם הפלשתיני ה"מתון" (השונה מהקיצוני רק במידת כנותו) על הצידוק הציוני הם מניחים בצד, זמנית, את הכחשת השואה ושנאת היהודים וכך נוצר הטיעון התמים-לכאורה הבא: "אנו מצטערים על מה שנעשה ליהודים, ומכירים בזכותם למדינה, אך מדוע בארצנו? מדוע על דם ילדינו? לא אנו פשענו נגדם, אלא האירופאים, אז שהאירופאים יפנו אדמה למענם. היהודים, מכל העמים, צריכים להבין את הצורך של עם במדינה, אז איך הם גוזלים את ארצנו, איך הם – אחרי כל מה שעברו – עושים לנו את מה שנעשה להם?"
הישראלי התמים נבוך. לא נותר לו אלא לתמוך בחלוקת ארץ ישראל שממערב לירדן, כאילו אומר בנימה מתנצלת: "אנו מכירים בזכותכם להקים פה מדינה, אך גם לנו יש זכות, וצורך מיידי, להיות עצמאים ולהגן על עצמנו. ניאלץ לחלוק בארץ". הישראלי הפחות תמים יודע לציין שהשואה לא הייתה פשע אירופאי בלבד, שמנהיג ערביי פלשתין-א"י חאג' אמין אל חוסייני היה בעל ברית של היטלר, עזר להשמיד את יהודי דרום מזרח אירופה ותכנן גורל דומה ליהודי ארץ ישראל, שגם הערבים יצאו למלחמת השמד נגד היהודים ושבאנטישמיות הנפוצה כל כך בקרבם הם שומרים בחיים את מורשתו של היטלר. גם הוא בעד חלוקה, כי אינו מעוניין להעניש את ה"אומה הפלשתינית" לעד ולגזול את כל "ארצם" עבור פשעים שאבותיהם ביצעו בעבר, רק בנימה פחות מתנצלת.
הישראלי היודע-דבר, לעומת זאת, משכיל להשיב נכונה: ארץ ישראל כולה הייתה והינה ארצו של העם היהודי, ושלו בלבד, עם או בלי השואה, מתוקף נאמנותו העיקשת אליה ונוכחותו הרציפה בה מאז שרובו גורש ממנה בכוח הזרוע לפני כאלפיים שנה. הוא מעולם לא וויתר עליה על אף הקשיים שלא ייאמנו, מעולם לא חדלה עלייתו אליה מהגולה ועמלו לפיתוחה הרוחני והפיזי, מעולם לא בחר לו מרכז רוחני ותרבותי אחר. שובו אליה לא היה כתוצאה של גחמת יהודיי המאה ה19 שהחליטו לחתור לעצמאות כשאר המיעוטים סביבם, גם לא פתרון לרוע האנטישמיות, אלא בראש ובראשונה ביטוי של אהבה למולדת אבודה, עתיקה מהלאומנות האירופאית וחזקה מהשנאה האנטישמית. אהבה שאין לה אח ורע בתולדות העמים, ששרדה את מלחמות הדת, שהחזיקה מעמד במרתפי האנקווזיציה, שפרחה אפילו בגטאות החנוקים, שנותרה גם לאחר הבטחות שווא מפתות לשיוויון זכויות והצלחה חומרית. שבאה לידי ביטוי בתפילה, בשירה ובספרות, וחשוב מכל, דרך הנוכחות היהודית הרציפה בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד תחילת בית שלישי.
********
כישלון מרד בר-כוכבא בשנת 135 היה אמור להיות סופה של ההתיישבות היהודית בארץ.
במרד עצמו – המרד הנזעם והממושך ביותר שבפניו עמדה הקיסרות הרומאית – נפלו 580,000 חיילים יהודים במערכה ואזרחים רבים-מספור מתו ברעב ובמגיפה. תשע-מאות שמונים-וחמישה כפרים נחרבו[2]. (לאחר דיכוי המרד, הרומאים - ) פתחו בתהליך הממושך ששם את הארץ שממה. ירושלים, שבפקודתו של אדריאנוס "נחרשה שדה", הוסב שמה "איליה קאפיטולינה", והארץ, שנגזל ממנה שמה, יהודה, הוסב שמה "סיריה פאלסטינה".
אלא שלא כך היה. גולי ירושלים התרכזו בגליל. פליטים שבו. יהודים שנמכרו לעבדות נפדו. עבודת האדמה היהודית נמשכה. חיי רוח יהודים פוריים לא פסקו. נחתמה המשנה, נערך התלמוד הירושלמי. היישוב היהודי במולדתו שרד את אדריאנוס וגזירותיו. אך לא הייתה זו המהלומה הכמעט-קטלנית האחרונה שייאלץ לספוג.
עליית הנצרות לדרגת דת רשמית באימפריה הרומית בישרה עידן חדש ליהדות. לאחר שאימצו את תורתו הפצפיסטית של אחד מרבניה, פתחו הרומאים במלאכת הקודש המייגעת של רצח, ביזה, עינוי, וכיבוש למענה, שתימשך גם מאות שנים אחרי נפילתם. ועם מי טוב יותר להתחיל מאשר היהודים שברוב חוצפתם בגדו במלכם ומושיע האנושות כולה (אולי עם מי שעינו אותו למוות? אלא שכידוע, אלה היו הרומאים עצמם...). עתה נעשתה זו מטרתה המוצהרת של האימפריה השלטת לסייע לבורא הכל-יכול שבמרומים במלאכתו, ולמנוע חיי עצמאות יהודיים בארץ ישראל כעונש על חטאיהם. אף על פי כן, אנו יודעים על לפחות 43 ישובים יהודיים בארץ-ישראל במאה השישית – בחוף, בנגב, ממזרח לירדן, בגליל ובעמק הירדן - וזה ממקורות זעומים וחלקיים.
כוח חדש עולה על בימת ההיסטוריה, ובשנת 640 ארץ ישראל נעשית חלק מן האמפריה המוסלמית הצעירה. אדמות בהן הצליחו היהודים להיאחז משך עשרים דורות מאז נפילת ממלכתם ניטלות מהם עתה על ידי הערבים-המוסלמים. הצלבנים שבאו אחריהם שחטו את יהודי הערים. אך היישוב היהודי שורד. עתה, אלף שנה לאחר נפילתה של יהודה, ישנם עדיין ישובים יהודים בכל רחבי הארץ, מהם ידועים לנו חמישים. יהודים מחזיקים בחלק גדול מן המסחר של ערי החוף. רובם אומנים. בטבריה מפתחים המדקדקים הערביים את הניקוד העברי, ושפע של פיוטים ומדרשים נוצרים בזמן זה בארץ.
אחרי הצלבנים פולשים האסייאתים: שבט הח'ארזמים ולאחר מכן המונגולים אשר זורעים מחדש חורבן והרס ברחבי הארץ. "עריה הושמו שממה, כפריה נשרפו, אילנותיה נעקרו משורש, וצעירי יושביה הושמדו. אולם אך הוסר עולם של המונגולים, שהובסו על ידי הממלוכים, וכבר נתחדשה קהילת ירושלים שנשמדה כמעט כליל". משנה זו, 1267, ועד גירושם הזמני כמעט שבע מאות שנה אחרי כן על ידי הלגיון הערבי מעבר הירדן בהנהגת הבריטים, חיו יהודים ברציפות בירושלים, (ואף נעשו לרוב אי-מתי לפני 1876). במאתיים וחמישים השנים הבאות זהו תורם של הממלוכים, מוסלמים ממוצא תורכי-טאטארי, שרדפו והשפילו את היהודים והנוצרים. בתקופה זו כותב מרטין קאבטניק (לא אוהב ישראל): "בדרך זו מציקים להם עובדי העכו"ם כטוב בעיניהם. ויודעים הם שהיהודים חושבים ואומרים כי הארץ הזאת היא ארץ הקודש שהובטחה להם. אלה מהם החיים במקום הזה נחשבים לקדושים בעיני היהודים האחרים, כי למרות כל הצרות והעינויים שהם סובלים מידי העכו"ם, הם מסרבים לעזוב את המקום" [3]. גם בתום שלטון הממלוכים – בסוף המאה ה15 – תיירים ועולי רגל מציינים את קיומן של קהילות יהודיות נכבדות. "אפילו הרשומות הדלות שנשתמרו מוסרות על קרוב לשלושים יישובים יהודיים בראשית המאה הט"ז".
תורה של האימפריה העותומאנית. עם תחילת תקופה זו של סובלנות יחסית "ניעורו חיי היהודים בארץ לפריחה חדשה". בארץ ישראל, בין 30 הישובים הרשומים, נמצאת המנהיגות הרוחנית המוכרת של העולם היהודי כולו, בעיר צפת. יוסף קארו מחבר את "שולחן ערוך", משוררים וסופרים עולים כפורחים. אך במאה ה17, עם תחילת גסיסתה האיטית של האימפריה העותומאנית, הירע מצבם של היהודים. את אהבתם לארץ ונאמנותם אליה ניצלו התורכים – אשר להם, ואף לנתיניהם הערבים, הייתה ארץ ישראל מקור הכנסה ותו לא - על ידי מיסים כבדים וקנסות שרירותיים שהוטלו על היהודים בלבד, בנוסף למיסים הרגילים המוגזמים כשלעצמם. ב1674, כתב האב הישועי מישל נו שיהודי ירושלים מסכימים על "תשלום מס-עובד לתורכים בעד זכותם להישאר כאן... בוחרים הם להיות אסירים בירושלים מאשר להינות מן החופש שיכלו לרכוש להם במקום אחר... לא תאומן אהבתם של היהודים לארץ-הקודש שאותה איבדו עקב בגידתם (בישו). רבים מהם באים מאירופה למצוא נחמה מעט, הגם שהעול כבד." [3]. במאה ה18, שני נוסעים נוצרים כותבים על יהודי צפת: "הם חיים בתוך העניות הגדולה ביותר... הם משלמים בעד עצם האוויר שהם נושמים." אך נוכחות יהודית נותרה בארץ גם לאחר 300 שנות דיכוי עותומאני, כאשר החלו מצטרפים אליהם אחיהם מן הגולה משהבשילו התנאים לשיבת ציון.
********
על פי אחת התימות של התעמולה האנטי-ישראלית היהודים איבדו את זכותם על הארץ כאשר במשך 18 מאות נעדרו ממנה, לבד אולי מקומץ הקנאים וההזויים שבהם, ולא עלו ארצה במספרים גדולים כשלכאורה זה היה אפשרי, אלא כאשר אירופה התבררה כמסוכנת מדי, שאז כבר עם אחר ישב בארץ מזה דורות רבים (בקיצור, בדומה למימרה אנטישמית נושנה: "היכן שטוב ליהודי, שם מולדתו"). כאמור, תוכנית החינוך הישראלית, קל וחומר אמצעי התקשורת הישראלים, מחזקים ומאשרים השקפה זו, אם בשוגג אם במזיד. אלא שבהתחשב בקשיים העצומים, הבלתי אפשריים, של חיים יהודיים בארץ במשך זמן זה, מופלא הדבר שהצליח להתקיים ישוב יהודי כלל – אך זה אכן התקיים. בהתחשב בסכנות שארבו ליהודי שהעז לעזוב את כל רכושו ולעשות את המסע הארוך מזרחה דרך התופת שהייתה אירופה של ימי הביניים עבור בן דת משה, מפתיע שהייתה כלל עלייה – אך עלייה אכן הייתה במשך כל אותה תקופה. יהודים עקשנים אלה הוכיחו שהיכן שמולדתו של היהודי, שם טוב לו. ואף שהם היו מעטים ביחס ליהודי התפוצות, הם לא היו קנאים חשוכים משולי החברה היהודית, אלא האמיצים והחזקים שבבניה, גיבורים קדושים בעיני עמם, נציגיהם של כלל יהודי העולם שנועדו לשמור על דריסת רגל במולדת למען האומה כולה. לא עיוורים אחוזי אמונה תפלה, גם לא נואשים או חסרי כל, אלא משוררים, פילוסופים, רבנים ומנהיגים רוחנים חכמים ומכובדים, ביניהם רבי יהודה הלוי – מחבר המילים "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" שעל פי האגדה נרמס על ידי סוסו של צלבן בהגיעו לארץ - ורבי משה בן-נחמן שחידש את הקהילה היהודית בירושלים אחרי שזו נחרבה על ידי המונגולים.
היהודים הוכיחו שלא זנחו את תביעתם על הארץ ואת תקוותם לשוב אליה כעם, לא רק באמצעות התיישבות פסיבית בתוכה, שכשלעצמה הצריכה גבורה רבה בתקופות מסוימות, אלא אפילו בלחימה ומרד. בשנת 351 מרדו, והוכו קשות על כך. ב438, בעקבות איסור על תפילת יהודים בהר הבית, פורסמה הפנייה ל"עם גדול ואדיר של היהודים" לאמור: "דעו כי קץ זמן גלות עמנו הגיע!". ב614 עשו ברית עם הפרסים הפולשים, ונלחמו לצידם נגד חיל המצב הביזנטי בירושלים, אף זכו לשלוט בעיר חמש שנים, עד שהפרסים בגדו והשלימו עם הקיסר היראקליוס. השלטון הנוצרי התחדש, ונקם ביהודים באמצעות טבח נורא וגירוש. היהודים היו ממגניה העזים ביותר של ירושלים, יחד עם הערבים והתורכים, נגד הצלבנים. משנפלה העיר, כלאו את כולם בבית כנסת אחד ושרפום חיים. ב1099, הגנו היהודים כמעט לבדם על חיפה נגד הצלבנים, והחזיקו מעמד חודש תמים בעיר הנצורה. ובתחילת המאה ה20, כרתו היהודים ברית עם הבריטים נגד התורכים, ולאחר מכן נגד הנאצים, אלא שהבריטים בגדו גם הם.
היהודים אפוא לא גילו מחדש את ארץ ישראל לאחר 1800 שנים, כאשר היה הדבר נוח להם – הם מעולם לא איבדו אותה. מעולם לא התכחשו לה או לזהותם, גם לא באיומי גירוש, ייסורים ומוות. מעולם לא נעדרו ממנה לחלוטין, ואף בהיעדרם הייתה עינם צופיה תמיד לציון. כמימי נהר גועש היו, שמתוקף תהליכים גיאולוגיים עתיקי יומין וחוק הגרוויטציה הנצחי יזרמו לעד ליעדם הטבעי, אלא אם הפרעה למהלכו התקין של הטבע, בדמות סכר אדיר מימדים, תמנע מהם. ואכן, בהתגלה הסדק הקטן ביותר בסכר זה שנבנה משנאה, זעקתה של אומה שלמה פרצה דרכו, והרחיבהו עד שהתמוטט הסכר כולו.
בבואנו לסכם מן הרשומות ששרדו 1800 שנים של היאחזות יהודית בארץ ישראל, אנו עומדים אילמים מול הממצאים: נוכחות יהודית רציפה בארץ ישראל, מתקופת מלכות יהודה – כה עתיקה ואפופת מיתוס שהיא משתייכת בעיני רבים יותר לאגדה ולדמיון מאשר להיסטוריה – דרך אימפריות שקמו ונפלו, כובשים שכבשו ונכבשו, דתות מתחרות שעלו והתפשטו, ואינספור מלחמות שנלחמו, ועד לזמננו אנו. לא בכדי כתב המלומד הנוצרי ג'יימס פארקס: "שטרי-הקנין האמיתיים [של הציונים] נכתבו על ידי... כוח-העמידה נאפד-הגבורה של אלה ששמרו על נוכחות יהודית בארץ במרוצת הדורות, ולמרות כל הקשיים." [4]
********
על ההכרח, התועלת או הנזק שבוויתורים לטובת הערבים ניתן להתווכח, כל עוד ברור לכל שזה מה שהינם: וויתורים. וויתורים על אשר שלנו "בזכות ולא בחסד", כדברי ווינסטון צ'רצ'יל, כאדם הכורת יד כדי להציל את הגוף. אם היו צודקים חסידי ההתנתקות-התכנסותהנסיגה והיד אכן הייתה נגועה (או שאכן מדובר ביד גרידא, ולא לב או ריאה), די היה להם בכך כדי לשכנע את הציבור הישראלי בצורך בניתוח כואב אך מציל חיים. בפועל הם מעדיפים לשכוח ולהשכיח את הקשר של העם היהודי למולדתו ההיסטורית - במיוחד לחלקיה היהודיים ביותר, דהיינו יהודה ושומרון - ולהמציא קשר כזה בין הערבים לאותה ארץ. דומה שהממסד הליברלי על כל מוסדותיו, לכאורה חסיד הדמוקרטיה וזכות העם למשול, חושש שהעם אינו נבון או אמיץ דיו לעשות את ההחלטה הנכונה בהינתן לו מלוא המידע בנושא, ופעם נוספת, ברוב טובו, מציל אותנו מעצמנו... אך אסור שישראל תתמודד עם שאלות הרות גורל מתוך בורות. את מיתוס "1800 שנות הניתוק", יש להפריך ברבים, למען יידע עם ישראל שמה שהוא מתבקש למסור לאויביו, הוא אינו מחזיר אלא נותן, כי שלו הוא.
הערות
[1] תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל במשך שנות הגלות המתוארים במאמר זה, התאריכים והעובדות, לקוחים מהפרק הנוכחות העברית בארץ-ישראל של ספר זה. כמו כן, היכן שלא מצויין מקור של ציטוט במאמר הוא לקוח מספר זה.
[2] דיו קאסיוס, היסטוריה של הרומאים.
[3] מובא אצל מ. איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל (תל אביב, 1965).
[4] Whose Land: A History of the Peoples of Palestine (London, 1970)
